מקור המים הגדול והמרכזי של מדינת ישראל הוא הכנרת, אשר מימיה מסופקים לצרכנים באמצעות המוביל הארצי. למערכת זו מחוברות רוב הערים במרכז הארץ, ובעתיד הקרוב יסופקו רוב מימי המוביל הארצי לצרכנים.

הכנרת היא מקור מים עילי, ולא מאגר תת קרקעי סגור. לפיכך, היא חשופה לחדירת זיהומים ישירים, כגון מי שפכים, שפכי רפתות, חומרי הדברה חקלאיים ושמנים ודלקים ממעגני סירות.

של מי השתייה ניתנת לבדיקה באמצעות פרמטרים מוגדרים, אשר נקבעו בחוק. אחד הפרמטרים העיקריים הוא דרגת עכירות המים, הנמדדת לפי כמות החומר האורגני המצוי במים ומצוינת ביחידות נפלומטריות. רמת העכירות מהווה אינדיקציה להימצאותם של טפילים מחוללי מחלות במים ומשפיעה על הדרכים לחיטוי המים.

נמצא כי המים המסופקים כיום באמצעות המוביל הארצי אינם עומדים ברמת העכירות הקבועה בחוק. הדרך היעילה ביותר להפחתת רמת העכירות במי השתייה והדרך היחידה לפתרון בעיית הטפילים היא באמצעות סינון המים. לפיכך, נוסחה תוכנית להקמת מתקן סינון, אולם בשל חוסר נכונות המדינה לממן את עלות ההקמה של מתקן זה, מסופקים מי הכנרת לצרכנים ללא סינון.

מי הכנרת עוברים הכלרה בחומרי חיטוי, אשר יעילה בהרחקת כל סוגי החיידקים במים (ומאידך עלולה לסכן את בריאות הצרכנים בשל חומרי הלוואי הנותרים במים).

ככלל אין במי השתייה בישראל כל חיידקים המסוכנים לבריאות.

המקור השני של אספקת מי השתייה הוא מי התהום. מים אלו חשופים אף הם למגוון רחב של זיהומים, כגון שפכי תעשיה וביוב עירוני, שפכי רפתות, דשנים, חומרי הדברה ותשטיפים ממטמנות פסולת. מדאיגה יותר היא העובדה כי זיהומים במים יכולים להתגלות גם שנים רבות לאחר שהמקור המזהם נעלם, וזאת בשל קצב החלחול האיטי של גורמים אלו אל הקרקע.

מרבית מקורות הזיהום של מי התהום הם נקודתיים וניתנים לאיתור ולטיפול. למרות זאת, לא נעשה די על ידי הרשויות על מנת לעצור את הזיהום ולאכוף את החוקים הקובעים כי זיהום המים הינו עבירה פלילית.

מי השתייה בישראל בטוחים למדי מבחינת זיהומים מיקרוביאלים אך חשופים ביותר לזיהומים כימיים.

על פי החוק, על ספק המים מוטלת חובה לערוך בתדירות גבוהה בדיקות מיקרוביאליות, המונעות התפרצות של מחלות שמקורן בחיידקים, אולם הבדיקות הכימיות, הבודקות הימצאות חומרים אורגניים וכימיים במים, אינן מחויבות להתבצע בתדירות גבוהה, ובכך קיים סיכון רב.

אכן, בדיקות המים המבוצעות בישראל אינן מספקות, הן מבחינת תדירותן הנמוכה (כל 5-10 שנים) והן מבחינת היקפן המצומצם, שאינו כולל את כל החומרים המזהמים, כולל מזהמים אורגניים כגון טריכלואתילן, חומר רעיל ביותר המצוי בשימוש נפוץ בתעשייה. יתרה מכך, לעיתים התקן הישראלי למזהם נמוך ביחס לתקנים הבינלאומיים.

כך למשל, בעקבות בדיקה שבוצעה על ידי משרד הבריאות וחברת “מקורות” נתגלה כי חומרים רעילים בדרגות שונות מצויים ביותר ממחצית מקידוחי מי השתייה בישראל. לדוגמה, בגבול גבעתיים- תל אביב התגלו במי התהום שמתחת למפעל התעשייה הצבאית ריכוזים של מתכות רעילות ומסרטנות כגון עופרת, כספית וכרום וכן ריכוזים גבוהים מאוד של מזהמים אורגניים כגון טריכלוראתילן. גם בירושלים התגלו זיהומים חמורים של מי שתייה בסמוך למפעלים של התעשייה הצבאית.

למרות החשיבות הרבה של בדיקות סדירות של בארות מי השתייה, בדיקות אלו מבוצעות בתדירות נמוכה, שכן משרד האוצר טוען כי בדיקות תדירות הן יקרות ועשויות לגרום לסגירת בארות.

למרות כל זאת, צרכני המים מוזהרים רק במקרים בהם נמצאים זיהומים בקטריאליים מקומיים במים, והם אינם מקבלים מידע סדיר על איכות מי השתייה. יתרה מזו, הפיקוח על מי השתייה נופל למעשה “בין הכיסאות”.

בישראל, משרד הבריאות וספקי המים אינם רואים עצמם אחראים לאיכות מי השתייה היוצאים מן הברזים בבתים פרטיים אלא לאיכותם בנקודת האספקה העירונית בלבד.

גם הפיקוח על מתקני שתייה ומכשירים לטיהור מים לוקה בחסר כאשר התקן הרשמי למכשירים שאינם בשיטת האוסמוזה ההפוכה (ת”י 1 – 1505) בודק אך ורק פרמטרים אשר היצרן ביקש לבדוק.

כך, באופן פרדוקסלי, נמצא כי חלק מן המכשירים אשר זכו לתו התקן כ”מטהר כימי” לא זו בלבד שאינם מועילים בסילוק מזהמים כימיים הרי הם אף מוסיפים למים כימיקלים המסוכנים לבריאות בכמויות שאינן תחת בקרה.